החלטה בתיק בש"א 180310/06

מבוא

המבקש עותר למתן צו מניעה זמני, שימנע מן המשיבים יחד ולחוד "לבצע כל פעולה ו/או עבודה ו/או מניעת כניסה הקשורות בחניית עובדי המבקש בחניון בית נ.י.פ." וזאת - עד למתן פסק דין בתובענה שתוגש.

תמצית העובדות וההליכים

1.         המבקש והמשיבה 1 התקשרו בחוזה, ביום 22.12.94, לפיו רכש המבקש 6 קומות משרדים במגדל משרדים שנבנה ע"י המשיבה 1. המבקש הוסיף ורכש מן המשיבה 1 120 מנויי חנייה בחניון שהקימה המשיבה 1 במגדל המשרדים, לתקופה של 8 שנים עם אופציה להארכה לתקופות רצופות נוספות של 8 שנים, כל עוד יהא המבקש הבעלים של 6 קומות המשרדים. התמורה עבור מנוי חנייה נקבעה להיות 80% ממחיר מנוי בודד.

2.         לימים, נתגלעה מחלוקת בין המבקש לבין המשיבה 1 אודות מספר כרטיסי הכניסה האלקטרוניים לחניון, אותם זכאי המבקש לקבל מן המשיבה 1. המבקש סבר כי הוא זכאי להחנות מדי יום 120 כלי רכב בחניון וכי עליו לקבל 250 כרטיסי חנייה. משמעות הדבר היא כי המבקש זכאי ל-120 מקומות של "חנייה שמורה", לפי עקרון של כל הקודם זוכה. לשון אחר: עובדי המבקש זכאים לחנות בחניון ומעת שנתמלאה מכסת 120 המקומות - שוב לא יוכל רכב נוסף לחנות אלא בתשלום מלא. בעת ובעונה אחת לא יימצאו בחניון יותר מ-120 כלי רכב של עובדי המבקש. מנגד, סברה המשיבה 1 כי המבקש זכאי ל-120 כרטיסי חנייה המקנים זכות חנייה ל-120 רכבים "נקובים" וקבועים מראש ( מנוי רגיל או "חניה צפה"). אם אחד מן העובדים לא הגיע ביום פלוני, אין המבקש זכאי לכך שרכב אחר מבין רכבי עובדיו יחנה בחניון.

3.         המחלוקת בשאלה אם המבקש זכאי לחנייה צפה או לחנייה שמורה, הופנתה על ידי המבקש והמשיבה 1 לבוררת, השמאית גב' רחל קראוזה. הבוררת קבעה כי שווי מנוי חנייה רגיל יהא 515 ש"ח לחודש ואילו שווי מקום חנייה שמור הוא 695 ש"ח לחודש, והכל - בצירוף מע"מ. בהתאם, שילם המבקש למשיבה 1 דמי מנוי לפי 120 מקומות חנייה שמורים, למפרע מיום 1.9.00 ואילך (ראו נספח ג' לבקשה. סכום דמי החנייה החודשי לכל מקום הוא בשיעור של 80% מן הסך של 695 ש"ח). המבקש החזיק אפוא 230 כרטיסי כניסה אלקטרוניים, שחולקו בין עובדיו. שיטת החנייה הייתה לפי העיקרון של "כל הקודם - זוכה". באופן זה התנהלו המבקש והמשיבה 1 עד שנת 2003.

4.         בשנת 2003, התקשרו המשיבה 1 והמשיבה 2 בחוזה, לפיו העניקה המשיבה 1 זכות של בר רשות למשיבה 2 בחניון ומסרה את הפעלת החניון למשיבה 2 (בתמורה). עובר לכריתת החוזה (נספח א לתגובת המשיבה 2), מסרה המשיבה 1 למשיבה 2 מסמך שכותרתו " התחייבויות קיימות (נכון ל-7/98) להשכרת מקומות חנייה" (נספח ב' לתגובה). במסמך זה צויין כי ההתחייבות לגבי המבקש היא "השכרת מקומות ל-8 שנים + אופציה ל-8 שנים: 120 מקומות חניה צפים במחיר 80% ממחיר המחירון שנקבע". במאמר מוסגר יצויין כי כותרת המסמך מתייחסת לשנת 1998. ככל הנראה אין היא מעודכנת לשנת 2003 (או סמוך לפני כן, קרי: למועד ניהול המו"מ בין המשיבות) ולא עולה מן המסמך דבר קיומם של הליכי הבוררות שהתקיימו בין המשיבה 1 לבין המבקש בשנת 2001.

5.         המשיבה 2 סברה, אפוא, כי המבקש זכאי ל-120 מקומות חניה רגילים (צפים) וזכאי רק ל-120 כרטיסי חנייה אלקטרוניים, אך בפועל מחזיק המבקש בכ-250 כרטיסי חנייה. היא דרשה מן המשיבה 1 כי ישולם לה ההפרש. המשיבה 1 הודיעה למשיבה 2 כי קיים סכסוך בינה לבין המבקש בעניין זה וכי עם תום הסכסוך תדאג המשיבה 1 להעביר ההפרש למשיבה 2. דא עקא, המשיבה 2 לא קיבלה את המגיע לה. על כן, דרשה היא מן המבקש ביום 25.10.06 את תשלום ההפרש המגיע לה, לשיטתה, קרי: 120 מנויים רגילים בתעריף מופחת ו-64 מנויים בתעריף מלא (ובסך הכל 184 מנויים, כמספר כרטיסי החנייה האלקטרוניים שהוחזקו בידי המבקש בעת ההיא). התכתבות בין כל בעלי הדין בנושא זה, של תשלום ההפרשים (אם בכלל) העלתה חרס. על כן, הודיעה המשיבה 2 ביום 12.11.06, כי החל מן השעה 18:00 באותו יום, הכניסה לעובדי המבקש תהייה בתשלום במזומן. בו ביום, פנה ב"כ המבקש אל ב"כ המשיבה 2 בבקשה להאריך ביומיים את המועד לסגירת החניון בפני עובדי המבקש והוסיף כי אם העניין לא יוסדר ע"י המשיבה 1, "אנו נשלם לכם ישירות עד אשר תינתן החלטה של בית המשפט בעניין זה" (נספח טו לתגובת המשיבה 2).  ברם, המחלוקת נותרה בעינה והמשיבה 1 הודיעה על ביטול מנויי המבקש החל מיום 26.11.06.

6.         דומה כי הרקע לסכסוך האמור, מצוי בעובדה שבין המשיבות לבין עצמן נפלה מחלוקת. לגישת המשיבה 2, מחלוקת זו יסודה בהחלפת הנהלת המשיבה 1, סמוך לחודש יולי 2006. במסגרת המחלוקת, הודיעה המשיבה 1 למשיבה 2 על ביטול החוזה שביניהן (לפיו נמסרה למשיבה 2 הזכות להפעלת החניון) מחמת הפרתו. המשיבה 1, אשר קיבלה מן המבקש את דמי המנוי החודשיים, לא העבירה אותם למשיבה 2 החל מחודש אוקטובר 2006. למחלוקת זו נגרר המבקש, שלא מרצונו.

7.         לרקע זה הוגשה הבקשה דנן למתן הסעד הזמני, מבלי שנלוותה לה תובענה. לאחר הגשת הבקשה, נקבעה היא לדיון במעמד הצדדים. המשיבות הגישו תגובה לבקשה. המשיבה 1 לא תמכה את תגובתה בתצהיר. המשיבה 2 לעומתה, הגישה תצהיר של מנהלה לתמיכה בתגובה.

בדיון שקויים בפניי, העלה כל אחד מבעלי הדין את טיעוניו, אך הפרקליטים ויתרו על חקירת המצהירים.

עמדות בעלי הדין

8.         עמדת המבקש היא כי יש לשמור על המצב הקיים, לאמור: זכותו היא ל-120 חניות שמורות וכן ל-230 כרטיסי חנייה אלקטרוניים, על פי ההסדר שנהג בינו לבין המשיבה 1 עד לאחרונה.

9.         המשיבה 1 הצטרפה לעמדת המבקש ותמכה בקבלת הבקשה (ראו סעיף 27 לתגובתה). אולם, לא כך היה המצב בעבר. מכתבו של מר יצחקי (המנכ"ל לשעבר של המשיבה  1) למר אפוטה (מאנשי המשיבה 2) מיום 11.10.04, מלמד על גישה שונה לכאורה, שנקטה המשיבה 1. עמדתה הייתה שלאחר מתן פסק הבוררות, החליט המבקש לבחור - עצמאית וללא היוועצות במשיבה 1 - את שיטת החנייה ומחירה. נסיונות המשיבה 1 להידבר עם המבקש בעניין זה, העלו חרס (ראו סעיפים 12 - 14 למכתב הנ"ל). אלה היו ככל הנראה ראשיתן של המחלוקות שהובילו לסכסוך דנן. עם זאת, ייאמר שלא מצאתי כל מסמך המופנה מאת המשיבה 1 אל המבקש, בו מובעת דרישה לערוך התחשבנות בין המבקש לבין המשיבה 1 בנושא דמי המנוי.

10.    המשיבה 2 טענה שאין להעתר לבקשה, בשל שלשה טעמים: האחד - העדר יריבות בין המשיבה 2 לבין המבקש; השני - התחייבות המבקש מיום 12.11.06 לשלם למשיבה 2 את הסכום הנדרש, עד שתינתן הכרעה בסכסוך שבינו לבין המשיבה 1; השלישי - חוסר נקיון כפי המבקש, אשר לא גילה בבקשתו את דבר ההתחייבות האמורה.

הפלוגתא

11.    המחלוקת בין הצדדים היא אם זכאי המבקש להחנות 120 כלי רכב לפי עקרון "החניה הצפה" (ומכאן - שהוא זכאי ל-120 כרטיסי חנייה) או אם זכאי הוא לחנייה שמורה עבור 120 רכבים (ומכאן - שזכאי הוא ליותר מאשר 120 כרטיסי חנייה, כגון 230 כרטיסים, כפי שהיה בעבר, או 184 כפי המצב היום). פלוגתא אחרת היא האם הטעתה המשיבה 1 את המשיבה 2 לסבור כי זכותו של המבקש היא ל-120 מקומות של חנייה צפה בלבד, ואם אכן הייתה הטעייה - כיצד משפיע הדבר על זכותו של המבקש. פלוגתאות אלה תיבחנה לרקע תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: תקנות סד"א), המורה כי על מנת לזכות בסעד זמני, צריך שיתקיימו מספר תנאים:

(א)              הוכחת קיומה של זכות לכאורה על בסיס ראיות מהימנות. כאן נבחנים סיכויי ההצלחה בתובענה העיקרית (תקנה 362 (א) לתקנות סד"א);

(ב)              מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש (תקנה 362 (ב)(1) לתקנות סד"א);

(ג)               שיקולי יושר ומידתיות (תקנה 362 (ב)(2) לתקנות סד"א).

דיון והכרעה